24 Dec
24Dec


אני חושבת שכולנו חוינו בחודשים האחרונים את הדבר המוזר הזה,
איך השאלה הטריוויאלית: מה שלומך? פתאום הרגישה מגוחכת, מיותרת.

במפגש פיזי, החליף אותה מבט שהעביר היטב את המילים החסרות, או הנהון שמאשר ידיעה הדדית.
בטלפון מצאתי את עצמי מבטלת אותה במבוכה מיד לאחר שנזרקה מתוך הרגל - "מה שלומך?, נו, מה כבר יכול להיות שלומך?"
בתקשורת כתובה, מיילים והודעות, החלפנו אותה זמנית בנוסחים חלופיים, זהירים,
"מקוה ששלומך טוב עד כמה שאפשר", "מקווה שההודעה שלי פוגשת אותך בטוב".
גם התשובות קבלו ואריאציות עדכניות.
"שלומי כשלום האומה" - אחת התשובות שקבלתי כששאלתי מישהו מה שלומו.

מישהי אמרה לי על זה לפני כמה שבועות:
שמעתי שאפשר כבר לחזור לשאול מה שלומך.
אינדיקציה שנראה שעברנו מהמצב המפלח, המשתק - לכאב עמוק, כרוני, שחיים איתו ולצידו איכשהו.
מנסים לשכוח שהוא שם.


למילים יש כוח, זה ידוע -
ויש מצבים מיוחדים, שכאילו בהלימה להם, גם השפה מתרוקנת מהיכולות הרגילות שלה. 

אחרי ההלם והאלם הראשוני, כמו אחרי שבץ קולקטיבי, התחלנו שוב לנסות לחזור לתקשר, דרך מילים.
השפה המדוברת עדיין מרגישה מוזר בלשון, כשהיא מנסה לתפוס משהו בלתי נתפס.


לפני כמה ימים ראיתי את זה, מילים חדשות שנוספו לשפה (אני לא יודעת אם באמת אבל כרעיון זה חזק).


זה ממחיש שגם כשהמילים נעלמות או נאלמות, עדיין יש צורך בהן.
יש לנו צורך בשיום.

למילים יש כוח, והן גם מעניקות כוח.
בפוסט הזה ננסה להבין למה כל כך חשוב להשתמש בשפה ובמילים ככלי להתמודדות והתאוששות,
מעבר לכל דרכי הביטוי האחרות, הבלתי מילוליות, שיש בהן ערך תרפויטי בפני עצמן.

לא לוותר על המילים, גם כשהתחושה היא שאין מילים.


אז... מה שלומך ?


אם כמוני, התמזל מזלכם (אני חושבת) וזכיתם לעבור את ילדותכם בשנות ה-80-90,
אולי אתם זוכרים שהיו פעם מדבקות כאלה של פרצופים:

תמונה: Tomi Levor, מתוך הקבוצה המעולה "לגדול ולחיות בשנות ה80/90"


וגם היו הדפסים בסגנון הזה שאפשר היה להדפיס על חולצות ועל סווצ'רים:


אם נחשוב על זה, האימוג'י של היום, הם ממש גלגול של אותו רעיון, שמאלץ אותנו לעצור רגע ולחשוב:
איזה פרצוף, אפילו איזה חיוך, הכי מתאים להעביר את ההרגשה שלי עכשיו?

כמו השימוש בשפה ובמילים, גם כאן יש הזמנה לבחור את האפשרות המדוייקת ביותר לשקף את תחושותינו מתוך מלאי מגוון אך מוגבל של סימנים.

כל בחירה שנלחץ עליה מאפשרת איזושהי התוודעות פנימית ושיתוף חיצוני של עוצמת הרגש (חיוך קטן, מאופק, לעומת אחד מאוזן לאוזן, בפנים סמוקות ונרגשות ועד צחוק מתפרץ, נקרע עד דמעות)  או למורכבות שלו - חיוך שנלווים לו אגל זיעה או דמעה, או חיוך בעיניים עצומות, שומר סוד ועוד. 



כשהשפה מתגמדת אל מול המציאות,
(אפילו שהתודעה לכאורה מכירה דברים דומים שקרו לאנשים אחרים, בזמנים אחרים או בסיפורי וסרטי אימה),
ונראה שהשתיקה מבטאת יותר מכל מילה קיימת את ההלם, הכאב והכאוס הרגשי -
למה בכל זאת חשוב לא לוותר על מילים?


The Power of naming - ובעברית: עוצמת השיום 

למה חשוב להגדיר במילים מה אני מרגיש/ה? 


שיום (הגדרה)

היכולת לתת שמות (באנגלית - naming, מהמילה name) ולשלוף מילים מוכרות מן הזיכרון, מן ה"מילון" המנטלי, הפנימי שלנו, כדי לתאר חפץ, ישות, פעולה או סמלים. 


ליאורה מ ג' ראשונה
"אין מילים"


נזכרתי עכשיו בפרק המיתולוגי הזה של קרובים קרובים,
שבו ליאורה (מג' ראשונה) מתקשרת לכל העולם לעדכן שצילמו אותה בסופר לטלויזיה ושאלו אותה מה היא חושבת על עלית המחירים.
חבל שחתכו מכל התשובה שלה רק את "מה להגיד לך? אין מילים. פשוט אין מילים". בושות.
(הפרק המלא בסוף הפוסט וביוטיוב גיליתי שיש 38 פרקים מלאים של קרובים קרובים! הגילוי הזה חייך לי את הלב כמו קרן אור ביום סגריר).

אז למה כדאי שכן יהיו לנו מילים?

הנה 3 סיבות רלוונטיות תמיד, ובימינו יותר מתמיד.


סיבה ראשונה:  שיום רגשות מאפשר ניהול שלהם


הרגש הוא מדרון חלקלק.

המצב הרגשי שלנו, כמו מים זורמים, הוא תנודתי.
יש גלים עוצמתיים, סוחפים ואפילו מסוכנים. ("סערת רגשות")
אם להשתמש בדימוי של נהר זורם או ים גלי, השיום הוא ההבדל בין להסחף או לטבוע בתוך הרגש,
לבין לשוט עליו עם קיאק - מצב שמאפשר להתבונן עליו מבחוץ ולנתב את עצמנו גם על פני מים סוערים.

המשפט המיתולוגי, אבא גנוב 1 


ד"ר סיגל, פסיכיאטר, פסיכותרפיסט, חוקר, ומחנך - ניסח את זה פשוט וקליט : Name It to Tame It -
חשוב שניתן לו (לרגש) שם כדי שנוכל "לאלף" אותו.

"Name It to Tame It"

Dr. Dan Siegel

*ד"ר סיגל הוא פסיכותרפיסט, פרופסור קליני לפסיכיאטריה ומנהל את מרכז המחקר למודעות בבית הספר לרפואה של UCLA. הקים ומוביל את מכון Mindsight , ארגון חינוכי שחוקר ומלמד איך ניתן לשפר את התפתחות החשיבה אצל אנשים, משפחות וקהילות על ידי בחינת הממשק של יחסי אנוש ותהליכים ביולוגיים בסיסיים.


סיבה שניה: שיום הוא התחלה של תהליך וויסות והרהור


רגשות וחשיבה לוגית נמצאים פיזית, במקומות שונים במוח.
הביטוי "לצאת מדעתי" מעביר את תחושת המעבר בין אזורים -
הערעור, האיום והסכנה שכרוכה כאשר אנחנו מרגישים שקשה לנו לעצור ולחשוב בבהירות כי הרגש משתלט עלינו לגמרי.

שיום - שימוש בשפה כדי להתייחס לרגש במבט חיצוני -
עוזר לנו לעבור, פיזית ממש, מהחלק האחורי יותר במוח, שעסוק נטו בחוויה ורישום של רגשות וזכרונות, חלקם טראומתיים (המערכת הלימבית, האמיגדלה) - אל הקורטקס הפרה-פרונטלי, החלק הקדמי של המוח שעוזר לנו לחשוב ולפתור בעיות, ולהתמודד עם רגשות באופן יעיל.

גם אם לא נרגיש שהגענו ממש ל"חוף מבטחים", עדיין התחושה תהיה שיצאנו מעין הסערה למצב נפשי פרואקטיבי ומנוהל יותר, שמאפשר זיהוי דרכי התמודדות ועזרה עצמית.

ד"ר סו ג'ונסון (Sue Johnson), פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית וסופרת בריטית שחיה ועובדת בקנדה, אומרת:
"מתן שם לרגש מתחיל את תהליך הוויסות וההרהור עליו. 
כשאנחנו נותנים משמעות למשהו, אנחנו יכולים לסבול אותו ואף לשנות את השפעתו"

אם נזכר במטפורה של הנהר הסוחף, תהליך ההרהור הוא הקאנו, או הקיאק - שבאמצעותו אנחנו מתבוננים ברגש וצפים באמצעותו על על הגלים הסוערים באופן שמייצר הפרדה ותיחום, במקום לשקוע ולטבוע בתוכו.
זה מזכיר לי משפט שאמרה פעם תמר אמיר, המורה האהובה שלי ל"ימימה" (חשיבה הכרתית) בהתייחס לאופן שבו מומלץ לתקשר רגשות לא נעימים, שבשפה הימימאית מכונים "עומס"-
"לדבר אודות הרגש, ולא מתוכו". 

"מתן שם לרגש מתחיל את תהליך הויסות וההרהור עליו"

Dr. Sue Johnson


ברנ'ה בראון (Brené Brown), היא חוקרת, כותבת, מרצה וחברת סגל המחקר בבית הספר לתארים מתקדמים בעבודה סוציאלית באוניברסיטת יוסטון, הרצאת הטד שלה "כוחה של פגיעות" היא אחת מ-5 הנצפות בעולם.
בראון מוסיפה על דבריה של סו ג'ונסון ואומרת שברגע שאנחנו מעניקים לחוויה מסוימת שם, ההגדרה לא מעצימה בעיני רוחנו את החוויה עצמה, אלא מעצימה אותנו - בכך שהיא מעניקה לנו את כוח ההבנה.


"שיום של חוויה לא מעניק לה יותר כוח, אלא מעניק לנו את כוח ההבנה והמשמעות"

Brené Brown



סיבה שלישית: שיום הוא "אבן הפינה" לאינטיליגנציה רגשית


אינטליגנציה רגשית (Emotional intelligence או  EQ) היא היכולת או המיומנות לזהות, להעריך ולנהל את הרגשות שלנו, וגם הרגישות לתחושותיהם של הסובבים אותנו - ילדים משפחה, קולגות ועוד.
לכן היא משפיעה באופן ישיר גם על התפקוד שלנו במצבים מורכבים ובמערכות יחסים - למידה, עבודה, זוגיות, הורות ועוד.

בתמונה המצוינת הזו שתרגמתי מתוך האתר: The junto Institute, אפשר לראות חלוקה יפה של האינטליגנציה הרגשית ל-4 רמות, שאחת מובילה ומאפשרת את האחרת.

הרמה הבסיסית (והלא מובנת מאליה בכלל) היא מודעות עצמית, ממנה אפשר להתקדם ליכולות ניהול עצמי שונות, משם להתרחב למודעות חברתית, שמאפשרת את הרמה הגבוהה ביותר- ניהול מערכות יחסים באופן מיטבי עד ליכולת להשפיע באופן חיובי, להוביל אחרים ואף להוות מקור ודמות להשראה עבור הסביבה האנושית הקרובה ואפילו רחוק מזה.


ברנ'ה בראון, שהזכרנו קודם, אומרת בהקשר הזה - שאחרי שני עשורים, היא הפסיקה להאמין שבאמת אפשר לזהות רגשות של אחרים בלי שנשאל אותם מה הם מרגישים, משתי סיבות:

"האחת, יותר מדי רגשות וחוויות יכולים להיות מוצגים בדיוק באותו אופן. אין דרך לדעת באמצעות התבוננות אם הדמעות שלך נובעות מצער, ייאוש, חוסר תקווה או טינה. ממש בשום אופן.
סיבה שניה, בעוד מחקרים מראים שיש כמה הבעות פנים אוניברסליות למספר קטן של רגשות, האופן שבו אנו מבטאים את מה שאנו מרגישים וחווים יכול להיות ייחודי כמונו.
אז איך נדע? נשאל ונעודד אנשים לספר לנו מה הם מרגישים, מה קרה, ממה הם חוששים או רוצים, נקשיב להם ונהיה דיילים מהימנים של הסיפורים שלהם".

בהמשך לדברים אלה של ברנ'ה בראון על החשיבות לשאול אחרים מה הם מרגישים ולא להניח הנחות או לנחש על פי סימנים חיצוניים שעלולים להטעות,
חשוב שנעצור לשאול גם את עצמנו, ולענות בעצמנו ולעצמנו, לשאלה הפשוטה והכל כך מסובכת בו זמנית: מה שלומי? מה אני מרגיש/ה?
התשובה שתניח את דעתנו, במובן העמוק של הביטוי, תהיה קצרה, מדויקת וקולעת - מילת מפתח אחת שממנה אפשר לצאת לדרך, לנתח ולהבין לעומק.
המילה האחת, או מקבץ המילים הבודדות שנבחר בהן, היא פעולת השיום.


למה כדאי לדבר על רגשות במרחב הארגוני ?

בסדנא שהנחיתי לא מזמן קבוצה הטרוגנית של עובדים בארגון גדול,
עלו מגוון תשובות מהמשתתפים בתשובה לשאלה למה היה להם חשוב ומשמעותי להקדיש זמן עבודה יקר כדי להציף ולעסוק ברגשות שחלקם מאוד לא נעימים, ובפני אנשים נוספים שלא בהכרח הם מכירים בארגון.

המשתתפים/ות ענו תשובות שונות:

"לשחרר רגשות ומתחים, וינטלציה כדי שנוכל להתמקד בעבודה ממקום יותר נינוח"
"למנוע טראומה"
"להרגיש שאנחנו לא לבד, אלא יחד בסירה הזאת"
"לשקף זה לזה את הרגשות שלנו יוצר בפני עצמו הקלה"
"לקבל עצות ורעיונות להתמודדות"
ועוד.

אחד המשתתפים, מנהל בתפקידו, שיתף ששיח רגשי עם הצוות שלו הוא משהו חדש שיכול לייצר חיבור וקרבה, וגם לאפשר לו לאתגר את עצמו בפן מנהיגותי נוסף שקשור במיומנויות של אמפתיה, אותנטיות והכלה.


אז איך נקרא לפקעת הרוטטת הזו בשם ?

יכולת השיום, נחשבת למיומנות התפתחותית (כזו ההולכת ומשתפרת עם העלייה בגיל), ותלויה במגוון של יכולות אחרות.
כדי לשיים פריט מסוים, וזה כולל גם דברים אמורפים כמו רגשות, יש צורך להכיר ולהבין אותו. 
שילוב של ידע ומה שנקרא "אוצר מילים" - שמאפשר לתאר, להגדיר ולהבחין בו.
מעבר לכך, חשוב שהמילה המוכרת תהיה נוכחת ושמורה בזכרון שלנו, ושתהיה נגישה וזמינה ברגע שנרצה לשלוף אותה ולהשתמש בה.
בפוסט הבא אציג 5 כלים ויזואליים שמאפשרים לשיים, לשקף ולעבד רגשות לבד וביחד,
למצוא את המילים המדוייקות, להבין ניואנסים של רגשות, ולפתח מודעות למורכבות רגשית שכולנו נושאים בתוכנו בכל רגע נתון. 


והנה הפרק המלא "אין מילים" אם בא לכם לצחוק קצת בימים הקשים האלה.


לסדנא : "עיבוד רגשי בכלים ויזואליים" >>




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.