כולנו פרדוקסים של החיים

זוכרים את הקטע המיתולוגי מרחוב סומסום?
הקטע שבו כרובי, או חבר שדומה לו, אומר "אני רוצה להיות שם" !
אבל אני כאן! ואז הוא עובר לשם! אבל נשאר כאן.
מצב פרדוקסלי, שבו הוא עובר מנקודה לנקודה,
ובו זמנית הוא כל הזמן גם שם וגם כאן.
אם שכחתם במה מדובר,
או אם אתם דור ה -Z, צעירים שכמוכם - 
הנה הקטע -(אפשר לקפוץ ל0.43)

ההבדל בין פרדוקס למצב פרדוקסלי

במובן הקלאסי, פרדוקס הוא עקרון או מצב שיש בו סתירה פנימית, נוכחות בו זמנית של מרכיבים מנוגדים.
זה מרגיש כמו סוג של חידה לוגית.
אחד המוכרים בפילוסופיה הוא פרדוקס השקרן - "המשפט הזה הוא שקר", 
לא נעים לי להודות אבל עושה לי כאב ראש לנסות להבין אותו.
אני מחבבת פרדוקסים יומיומיים יותר כמו - "אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו", "היא כל כך יפה זה צובט בלב שלך", "להזדקן בחינניות" והאחרון והנורא מכולם - "שגרת מלחמה". 

אבל! יש הבדל דק בין פרדוקס - שהוא יותר בגדר רעיון קונספטואלי, לבין מצב פרדוקסלי - שהוא מתח חי ומתמשך.

בפוסט הקודם הכרנו את 3 האחיות סינתזה, אינטגרציה ופרדוקסיה - שהן בעצם 3 גישות, אסטרטגיות או דרכי פעולה להכיל ניגודים מסוגים שונים: צרכים מנוגדים, ניגודי אינטרסים, או מרכיבים שונים בתכלית.
בפוסט הזה, יהיה מעניין (אני מקוה) לזהות פרדוקסים של החיים עצמם - חויות יומיומיות שיש בהן מתח מובנה וסתירות קיומיות, אתגרים שכולנו חווים ומתמודדים איתם כאנשים, ארגונים, קהילות וכמובן כחברה. 
היכולת לזהות פרדוקסים וההכרות עם דרכים שונות לגשת אליהם מאפשרת לנו גמישות ובחירה איך לפעול, להגיב ולחיות איתם.

פרדוקסים הם החיים

התקופה שעוברת עלינו בארץ ובעולם, היא מציאות פרדוקסלית מתמשכת.

אנחנו חווים כחברה (אנושית, גלובלית, ישראלית) וכפרטים מתח בין מרכיבים וקצוות שמתקיימים בו זמנית זה לצד זה וזה כנגד זה - מציאות שיש בה ריבוי קולות, מאבקים פנימיים, שונות ושינויים
ומערכות יחסים מורכבות שמובילות לשאלות מהותיות.

הנה כמה דוגמאות לאפרטיף:

החברה הגאונה שלי
מצב פרדוקסלי שכולנו חווים, למשל, הוא מערכת היחסים שלנו עם הבינה המלאכותית, אותה "חברה גאונה" (אצלי הוא חבר) - שממש כמו בסדרה ("החברה הגאונה") הפרדוקס הוא הנוכחות המורכבת שלה - מצד אחד עוזרת נאמנה, חברת נפש סימביוטית ממש או כמעט, ולצד זאת המהות המאיימת או המסוכנת שלה, הידיעה שהחברות עלולה להפוך לתלות, והחשש ששימוש לא מווסת עלול למחוק את הזהות הייחודית שלנו, פגומה ככל שתהיה, לסרס או לשתק אותנו למולה.

 מתוך כך עולות השאלות הטבעיות:
איך נוכל להנות מהגאונות שלה בלי לאבד את עצמנו?
איך נפעל לאורה ולא בצילה?
איך נבסס ביננו, כמו בחיים האמיתיים והאנושיים - מערכת יחסים בריאה שיש בה הדדיות - שאנחנו נתפתח מכניסתה לחיינו, אבל  *שגם היא* תתפתח מכניסתנו לחייה המלאכותיים, דרך השאלות, ההכוונה, החשיבה הביקורתית והדיוקים שלנו לתשובות ולהצעות שהיא מביאה. 

ארץ שיושביה היא אוכלת
כשצוללים לביצת הלבנט, בדגש על ארצנו הקטנטונת, מולדת בלי כותונת (קרה לי עכשיו משהו הזוי - כתבתי בטעות משלב גאוני: ארצנו הכתנתונת), ארץ שיושביה היא אוכלת (שירים שמשקפים מציאות נושכת) - אנחנו כבר מזמן לא כור היתוך, אלא יותר כור של פרדוקסים.

עברו שנתיים, ואנחנו עדיין ביום אחד ארוך ואינסופי
הפרדוקסים יכולים לגעת בעובדות, תפיסות או תחושות פרדוקסליות.
דוגמא לפרדוקס רגשי הוא השבעה באוקטובר - לכאורה, או אובייקטיבית- הימים עוברים, ועם זאת - בלוח השנה הפנימי אנחנו עדיין ביום אחד ארוך ומתמשך, וזה מייצר תחושה מוזרה ואי שקט פנימי.

בתוך הכור הדרמטי והמתיש הזה, (או בחיוך של ראמזי - כמו מיני סופר בתוך סופר), כולנו מיני - פרדוקסים קטנים, מנווטים את החיים ואת העשיה האישית והמשותפת שלנו בין קצוות, ניגודים, פערים וצרכים סותרים. הולכים על חבלים דקים שמתוחים בין קשרים, עצים ועמודי חשמל גבוהים ורוטטים. יההה כמה מטאפורות. 

רגעים צ'רלי צפליניים או החיים יפימים 
פרדוקסים יכולים להיות כמעט בלתי מורגשים, אבל כשנחשוב על זה רגע, נבין שהיה פה רגע קומי במקרה הטוב ושובר לב במקרה הרע. סיטואציות הזויות שנראות כאילו לקוחות מסרט - קומדית סלפטיק או מותחן אימה - שתולות בתוך הסרט הרץ ה"רגיל" של החיים שלנו.

דוגמא קטנה מהבוקר: טיל בליסטי מתימן נוחת בנתב"ג וכמה דקות אחר כך אני יוצאת מהממ"ד ומכינה קרפ עם נוטלה למתבגר שלומד בזום בבית בגלל שביתת המורים.

היום יום שממשיך כשיש חטופים הוא מצב פרדוקסלי בלתי נסבל.

 יש פרדוקסים שגובלים באבסורדים.

חלקם נמצאים בשיח, מדוברים וממורקרים,
וחלקם חומקים לנו מתחת לראדאר,
בלי שנשים לב ונגיד לעצמנו: אה, עכשיו אני בעצם מתמודדת עם פרדוקס!

היום יום שלנו, כקבוצות (משפחות, קהילות, ארגונים, צוותים, עסקים) וכפרטים (בינינו לבין עצמנו או כאנשי ונשות מקצוע, הורים, שכנים ועוד ועוד כובעים) - מציב לנו אינספור סיטואציות שמפגישות אלמנטים מנוגדים, ואנחנו רואים או לא רואים אותם, מתעלמים, מתמודדים או "פותרים" אותם. ולפעמים - פשוט חיים איתם.

לאמץ גישה פרדוקסלית במציאות פרדוקסלית

אזהרה! עכשיו אני אגיד מלא מילים ביוונית:

בשונה מדילמה, שהיא חוויה של בלבול והכלת האופציות לפני הכרעה, בחירה והיטמעות באחת מהן, או / או -  (שהן לאו דווקא מנוגדות וסותרות), 
או מסינתזה - שבה השוני נבלע ומתמזג לפתרון חדש ויצירתי, בתהליך סבלני ודיאלקטי שמנסה לאזן, להכליל ולקחת את הטוב מכל צד לכדי דרך אמצע אופטימלית,
וגם! מאינטגרציה - שקוראת למרכיבים השונים להסתדר ולעבוד יחד, תוך שמירה על ייחודיותם -

הפרדוקסיה, לעומת אחיותיה - המתלבטת, המתערבבת, המגשרת והמתפשרת, היא טיפוס אחר.

סיטואציה פרדוקסלית מציבה בעינינו עובדה: ניגודים הם חלק מהחיים, או יותר נכון - ניגודים הם החיים, ואין מה לנסות לבחור אחת, לטשטש או למחוק אותם.

תיזכרו רגע איך הרגשנו בפעם הראשונה שראינו את שרק 1, כשהנסיכה פיונה הפכה אל מול עינינו פתאום לענקית מכוערת.
בבוקר ככה, בלילה אחרת.
איך בו זמנית אהבנו ונגעלנו, הכרנו והופתענו, צחקנו ונבהלנו.

תמונה: מכאן

החיים הם פיונה
כמו שהיום והלילה הם שני חלקים של אותה יממה, ומאותה הפיונה, 
גם הניגודים הם חלקים מאותו שלם, או מאותה "אחת".

כמו שרק שבוחר בפיונה as is, לא מנסה לשנות אותה, לברוח ממנה או לדמיין שהיא נסיכה "רגילה" - פרדוקס הוא מצב שחיים איתו ולא "פותרים אותו".

הוא גם לא בהכרח מטריד - לפעמים הוא מה שמייצר חיים מלאים, אותנטיים ומורכבים.
אם מצליחים לראות ולהבין שהמציאות היא פיונה, אפשר לחיות איתה, ואולי אפילו להתאהב בה, ככה כמו שהיא.  (לא בסיטואציות קיצון כמו שלנו - בעולם נורמאלי יותר)

גישה פרדוקסלית לסיטואציה מדברת על הכלה וניהול שונות ולא על פתרון, טשטוש או מחיקת ההבדלים.
(במצב הקשה במדינה זו ישר זורק אותנו לאסטרטגיה "לנהל את הסכסוך" על פני תקוה לפתור אותו, אבל בבקשה תנסו לראות את זה מעבר לפרדוקס הספציפי והכל כך טעון וכואב הזה).

דווקא בגלל שהפרדוקס מעורר התנגדות ואי נוחות, תחושה של חוסר התאמה בין מרכיבים ואפילו סתירה ודחיה שלהם זה את זה, יש בו פוטנציאל לחשיבה ושאילת שאלות, מסגור מחדש, גילויים וצמיחה. 

המציאות מורכבת, את זה כולנו הפנמנו, ופרדוקסים הם השפיץ של המורכבות.

כחלק מהמיומנויות הנדרשות בעת הזו הוגדרה גם היכולת להתנהל ולהגיב לעולם מרובה ניגודים, סתירות ופרדוקסים. 
המציאות לא מתייעצת איתנו על השידוגים שהיא עושה: הקומבינציות שלה לפעמים מפתיעות, לפעמים צורמות אבל זה מה שהופך אותה להיות מה שהיא - מציאותית.

4 סוגי פרדוקסים שאנחנו אוכלים לארוחת בוקר

כבר כמה שבועות טובים שאני חושבת ונערכת לפוסט הזה, וכמו הריון, או אוטו חדש, פתאום זה נראה שיש רק פרדוקסים בעולם. החיים מלאים פרדוקסים.

אני מזמינה אתכם לקפוץ יחד איתי לאוקיינוס הפרדוקסים, ולהתוודע לאבחנות וסוגים שונים של מצבים פרדוקסלים. 
בחרתי להציג כאן 4 צ'אנקים נפוצים ובסיסיים שאני מזהה.
זו רק הצעת הגשה.
אחרי שנדע לזהות פרדוקס כשהוא מופיע מולנו, 
נוכל להבין אם ואיך נוכל להשתמש בהם, ואפילו למנף אותם, ולא רק להתמודד איתם - לצמיחה אישית ומשותפת.

קדימה הלאה.

1. פרדוקסים של זמן ומרחב

הקבוצה הראשונה שנכיר הם פרדוקסים שקשורים למושגים של זמן, מרחב או סיבתיות.

"זה לא הזמן ולא המקום"

המשפט הזה, ציטוט מדוייק שלא שכחתי למרות שעברו 30 שנה בדיוק, גורם לי לחייך כל פעם שאני נזכרת בסיטואציה שבה הוא נאמר, ובמבט שהיה לרכזת השכבה שלנו בכיתה ט', ברגע שנתקלה בחברה הכי טובה שלי והחבר שלה דאז, מתנשקים בתאוה במגרש הספורט, כמה דקות לפני סוף ההפסקה, שאחריה יתחיל במגרש בית הספר טקס יום השואה.
אותה מורה חוותה את הסיטואציה הזו כמצב פרדוקסלי שיש בו התנגשות וחוסר התאמה בין שני אלמנטים שלא קשורים וכביכול לא מסתדרים, יותר נכון הם כן מסתדרים, עובדה, אבל הם לא אמורים להסתדר יחד:

נשיקה נוטפת הורמונים ותשוקה + יום שואה = לא מתאים, לא מכבד.

אני שואלת את עצמי עכשיו, כשיש לי כבר ילד בן כמעט 17 בעצמי - 
אם הייתי בעצמי אותה מורה, או כאמא הנתקפת לעיתים בסימפטומים של פולניות - כנראה שהייתי מרגישה ומגיבה דומה בסיטואציה, 

אבל... ואולי... מתוך הפרדוקס, אם רק פותחים להן חריץ, מתגנבות שאלות:

האמנם?

האם אכן זה לא הזמן ולא המקום?

אולי דווקא כן? 

אולי דווקא אהבה של שני ילדים יהודים בתיכון ירושלמי,
היא נצחון החיים על המוות, השנאה, האימה והרצון להכחיד?
אולי אפשר להחזיק את המתח בין שני הקצוות מבלי לשמוט אף אחד מהם? 

הנשיקה במגרש הספורט רגע לפני טקס יום השואה, המפגש הפרדוקסלי בין תשוקה לעצב, בין חגיגה וחופש נטול רסן לחובה ומה שנחשב "התנהגות הולמת" - היא תמצית החיים עצמם. 

פרדוקס למחשבה: 
האם יש משהו שנראה  כאילו הוא לחלוטין "לא הזמן ולא המקום", ואולי אפשר לראות את זה אחרת? 

פרדוקס הביצה והתרנגולת: מה קודם למה? 

הפרדוקס הקלאסי שכולנו מכירים הוא השאלה המיתית: מה קדם למה: הביצה או התרנגולת?

אם ניקח את זה לחיים האמיתיים, זה פרדוקס שאנחנו פוגשים לא מעט.

למשל - בנית אמון.
כדי להרגיש ולבנות אמון - צריך להכיר ולעבור זמן עם אדם, צוות או ארגון.
אבל! כדי לרצות לבלות זמן, ולהשקיע אותו בפועל - צריך שיהיה אמון.

דוגמא אחרת, מעולמות הקריירה -
כדי לרכוש בטחון ביכולת שלנו למלא תפקיד או זהות מסויימת (מקצועית, ניהולית) - צריך ניסיון.
אבל! כדי לקפוץ למים ולרכוש ניסיון, צריך בטחון, והבטחון בא עם הנסיון.

השאלה מה קודם למה יכולה להיות גם בהקשר ומשמעות של תעדוף צרכים: 
למשל: מה קודם למה - טכנולוגיות ואמצעים או אנשים ותרבות ארגונית? 
במה כדאי שנשקיע קודם - בביצה (כלים ומשאבים) או בתרנגולת (אנשים שייחשבו על הכלים והמשאבים הדרושים, יתעדפו ויישמו אותם באופן מיטבי)? 
מה יעזור אם יהיו לנו משאבים איכותיים בלי אנשים מוכשרים להשתמש בהם, או אנשים איכותיים בלי משאבים שמאפשרים למנף את הכשרונות וההון האנושי?
פרדוקס. או יותר נכון - מצב פרדוקסלי.

פרדוקס למחשבה: 
האם יש דוגמא לפרדוקס הביצה והתרנגולת מהחיים האישיים או המקצועיים שלכם.ן?

זוכרים את "בחזרה לעתיד"? אפילו השם הוא פרדוקס!
אגב, שישאר בינינו שראיתי את הטרילוגיה פעם ראשונה לפני שנתיים, יחד עם כרמי, היום בן 9, שהסרט הזה היה משנה חיים עבורו, בגילו הצעיר. שזה פרדוקס כשמדברים על ילד בן 9.

בחזרה לעתיד הוא סרט שמלא פרדוקסים וקפיצות בזמן.

שאלת העל שמניעה כל אחת מהעלילות היא: האם אפשר לשנות את העבר? ואם כן, איך זה ישפיע על העתיד?

מרטי מק'פליי חוזר בטעות לשנת 1955 ופוגש את ההורים שלו כנערים, המפגש ביניהם משבש את הרגע שבו ההורים שלו אמורים להתאהב, ובכך הוא מסכן את עצם קיומו.

יש בסרט רגע, באותה סיטואציה של המפגש עם ההורים הצעירים שלו, שבו מרטי מציל את אמא שלו, (שהיא כזכור עדיין נערה ולא אמא שלו), מידיו המיוזעות של ביף הבד-בוי. רגע אחר כך הוא קולט שנקלע לסיטואציה מאוד פרדוקסלית, כי הוא שם לב שהדבר הזה שעשה כרגע גורם לה להתאהב בו,
ואם היא תתאהב בו, היא לא תתאהב באבא שלו, ואז איך הוא יוולד? 
(זו ואריאציה על פרדוקס-על פילוסופי שנקרא "פרדוקס הסבא")

פרדוקס למחשבה: 
אם ניקח את זה לחיים שלנו - לסביבות חיים או עבודה - תוכלו לחשוב או להזכר בהחלטה או פעולה, שהיה (או שיש בה) גם "טוב" וגם "רע" - מצד אחד היא מונעת ממשהו חיובי ומצד שני טמון בה הרס או סיכון כלשהו בילט-אין? 

פרדוקס הדלת המסתובבת: בכל בחירה יש ויתור

אם ניקח את הרגע הזה של מרטי ופרדוקס השיבוש בזמן, ומה קודם למה, הוא קשור גם למורכבות האוניברסלית של בחירה ומחירים. כל בחירה מכילה בתוכה גם ויתור. 

יש בחירות או תקופות שאולי היינו רוצים לחזור אליהן ולעשות משהו אחרת, 
אבל לכל שינוי, כמו מרכיב שמשתנה במתכון, יכולה להיות השפעה ישירה על משהו אחר שקריטי עבורנו. (בדיוק כמו שמרטי גילה).

האם היינו חוזרים לעבר ומשנים בו בחירה מסויימת, 
בידיעה שמרכיב אחר או העתיד שלנו בכללותו היה משתנה כתוצאה מכך?

פרדוקס למחשבה:
תוכלו לחשוב על בחירה מהעבר שמפעילה אתכם מדי פעם בהרהור - אם אולי היה נכון לעשות אחרת? אבל אז אתם נזכרים במרכיב נוסף שקשור באותה בחירה,  שאותו לא הייתם רוצים לשנות או להחסיר מחייכם?
הפרדוקס הוא היכולת להיות שלם, שלמה עם הבחירה ובו זמנית לכאוב את הויתור, כמצב קיים.

כמו בדלת מסתובבת, (וממש כמו בסרט "דלתות מסתובבות" עם גווינית' פלאטרו)
הפרדוקס הוא העיגול שמכיל את שני חלקי השלם. מה שהשארנו מאחור ומה שבחרנו ללכת לקראתו.

פרדוקס הגם וגם: זהות מורכבת

אנחנו גם וגם, כל הזמן

שיר יפה על ניגודיות ונסיעה בזמן -  

נתקלתי בשיר היפה הזה השבוע בפייסבוק, 
לא הייתי בטוחה שבאמת יש בו פרדוקס, ושאני לא מתחילה לראות פרדוקסים במקומות פשוטים.

פניתי לצ'אט ובקשתי ממנו להעיף מבט אובייקטיבי ולהגיד לי מה דעתו בענין, והוא ענה יפה, היצור הפרדוקסלי הזה:

"שיר יפה ומרגש! יש בו תמצות של פרדוקס אישי – הזיכרון של "האני" הצעיר וההשלמה עם "האני" של היום. 
השיר פותח שאלה של זמן והשתנות, איך שאנחנו מתמודדים עם עצמנו כשהעבר וההווה נפגשים. 
החלק שבו הצעירה הייתה מנצחת בקלות, והרגע שבו את של היום מנצחת דווקא בעמידה במקום, ממחיש את התהליך של הצמיחה וההבנה שנבנים עם השנים.
זה גם מצביע על תנועה פנימית – אנחנו לא תמיד "רצים קדימה", לפעמים אנחנו עומדים במקום ונותנים לעולם להשתנות סביבנו."

ובתחושה שלי - 
מה שהיינו בילדות או בצעירותנו לא באמת נעלם, למרות שיש דברים שנראה לנו שכל כך השתננו.
וגם בהווה -  אנחנו לא תמיד זהים ועקביים עם אנשים שונים ובסיטואציות משתנות.

למשל: אני מזכירה לעצמי כמה אהבתי, כילדה, כנערה, ללכת לבד, לצעוד, לדמיין ולחשוב לעצמי מחשבות - כשאני נלחצת היום כאמא כשהבן שלי יוצא להליכה ספורטיבית בערב, עם אוזניות, ומתעכב לחזור.
אז נכון, השגרה היום מופרעת, תרתי משמע, ועדיין - האם זו אני? איפה מי שהייתי, היא עוד קיימת? 
אז כן, היא עוד שם. הנערה החולמנית והאמא הדאגנית חיות יחד בגוף אחד.

אנחנו יצורים פרדוקסליים, בבושקות של מה שהיינו ומה שנהיה שלא תמיד מסונכרנות ותואמות זה את זו כמו במודל הקלאסי.
אנחנו גם וגם וגם, וההשתנות שלנו היא לא מעבר חד עם קו מפריד. 
סיטואציות, אנשים וממשקים שונים מוציאים מאתנו פנים אחרות ולפעמים מנוגדות.

פרדוקס למחשבה:
האם עולה לכם גם זהות מורכבת שלכם, שאתם גם וגם -  או פעם ככה פעם ככה - בגוף אחד?
אולי הארגון, העסק או הזהות האישית - יש בו חלקים סותרים ומנוגדים שחיים בכפיפה אחת?

ועדיין בזהות מורכבת - פרדוקסים של מרחק וקרבה
יש לי חברה טובה שגרה בארה"ב כבר 13 שנה.
היום כשהתקשורת נגישה וחינמית, לא כמו פעם כשלשמור על קשר עם חו"ל היה יקר ומורכב, הקשר שלנו רציף ומיידי. גם הביקורים שלה בארץ (ושל אמא שלה אותה בארה"ב) מרגשים ומשמעותיים ומלאי חוויות ותחושת קרבה.
הפוך על הפוך - המרחק הפיזי, יכול בסופו של דבר לאפשר שהות משותפת יותר ממושכת, אינטימית ואינטנסיבית ולייצר קרבה. 

דוגמא טריה נוספת בהקשר הזה, פגשתי ממש לפני יומיים, ביום העצמאות הפרדוקסלי שחווינו -
בחור צעיר שהגיע לשמור על הכלבה של השכנים שלנו, סיפר לנו שעלה מאלבמה בגיל 16, למד בפנימיית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), התגייס לצבא, ומשם ישירות למילואים בעזה ובצפון. 
הוא דיבר בענוה, עיניו בורקות ונוצצות במן חיות שקשה לפגוש היום בעיניים סביבנו. 
מולי עמדה הציונות בהתגלמותה. כזו שראינו ביסודי ב"ארץ מולדת", בספרים ובסרטים.
הדהים אותי כמה קרוב, קשור, ושייך הוא הרגיש כנער באלבמה הרחוקה,

שתי הדוגמאות האלה ממחישות איך לפעמים אפשר להיות רחוקים וקרובים בו זמנית.
ובכלל, מהו מרחק? האם רחוק מהעין תמיד רחוק מהלב?
אולי לפעמים באופן פרדוקסלי, לפעמים רחוק מהעין קרוב אל הלב? וההפך - קרוב אל העין רחוק מהלב?

זה מעלה שאלות נוספות, עמוקות, על קרבה ומרחק,
גם במשמעות של נוכחות וחוסר. 
כשאנחנו חושבים וכמהים לנוכחותו של אדם רחוק פיזית או מת, הוא כל הזמן איתנו.
איך יתכן שהעדר יכול להיות כל כך נוכח בחיינו?
ואולי גם געגוע הוא סוג של נוכחות? 

דוגמא נוספת ואחרונה שמשקפת פרדוקס של זמן מורכב, שהוא "גם וגם" - 

ד"ר רוני צבר, מתאר את הסיבה שגרמה לו להקים את הוספיס צבר, הוספיס שמאפשר לחולים סופניים לסיים את חייהם בביתם.
"כשהייתי עדיין מתמחה ברפואת משפחה, נחשפתי גם לחולים סופניים ונורא הסתקרנתי ממה שהם סיפרו. 
חלקם אמרו שלמרבה הפליאה התקופה הקרובה למוות היא דווקא הטובה שחוו, כי הם סוף כל סוף מרשים לעצמם לעשות את מה שהם רוצים ולא דוחקים את עצמם אחרי כל בני המשפחה שריצו לאורך השנים. 
התאהבתי בפער הזה שבין סופניות למיצוי חיים מהנים יחסית". 

דבריו הופיעו במאמר "פוחדת מהסבל, לא מהמוות" שפורסם בynet (לינק בהמשך) על בחירתה של נועה אלון ז"ל לסיים את חייה בהוספיס צבר ותובנות מרגשות שהיא חולקת.
נועה שיתפה את תפיסת המוות לאחר מחלה קשה ואת סוף החיים כחיבור ושילוב בין מרכיבים מנוגדים:
"לתפיסתי יש במוות משהו מסתורי ואני מאמינה גם שיהיה לי שחרור, ובזמן שנשאר לי אני נהנית מאוכל, מחיבוק משפחתי ומתמיכת החברים שלי".

נועה אלון ז"ל עם אחייניותיה
למאמר המלא בynet

האם זמנים קשים יכולים להיות באופן פרדוקסלי גם הטובים בחיינו, במובן כלשהו?

פרדוקס למחשבה:
אם ניקח את זה לעולמות האישיים, מקצועיים, הארגוניים והעסקיים, 
זה קורה לא מעט שתקופות של קושי בחיי אדם או ארגון מובילות לחשיבה מחדש על היסודות – מערכות יחסים, תפיסות ערכים, מטרות, התנהלות, אסטרטגיה. 
קושי חיצוני (מלחמה, משבר, שינויים תרבותיים ועוד) או אתגרים פנימיים (אוירה חברתית לא טובה, שינוי ארגוני, חוסר יציבות) יכול להוביל להתפרקות או לצמיחה והמצאה מחדש.

האם יצא לכם לחוות משהו טוב בתוך סיטואציה קשה או שמעתם על סיפור פרדוקסלי שכזה של אדם, עסק או חברה?
איך אפשר לחוות "טוב" בתוך הרע, לא אחריו, לא בעקבותיו, אלא ממש בתוכו?

ואם להיות פחות דרמטית, אני נזכרת ברגע פרדוקסלי מצחיק ובלתי נשכח מטיול בת המצוה שלי בפריז.
זירת האירוע:  C&A, תוך כדי שאנחנו מתלהבות לנו מסוודרים ססגוניים שנראו לנו כה אירופאיים בדוגמאות ניינטיז כעורות,
אנחנו קולטות את אבא שלי, פוצח בדילוגים בלתי מוסברים במעלה המדרגות הנעות, רק ש... 
הוא לא שם לב שמדובר במסוע של המדרגות היורדות.
שניות של אימה וצחוק בלתי נשלט כשראינו את הסיטואציה הקומית והמלחיצה הזו - אבא שלנו, החזק, הגבוה, המבין ענין, מתגלגל לו, עולה, נופל וממשיך להתרומם דקה ארוכה.

פרדוקס למחשבה:
כמה פעמים קורה לנו בחיים שאנחנו מנסים "לעלות במדרגות היורדות?" (תחשבו על זה רגע).

אם הגעתם עד הלום, 
מגיע לכם לראות תמונה מביכה שלי מהטיול בת מצוה המדובר.

2. מפגש בין עקרונות וערכים סותרים

אז אנחנו מתחילים להבין (כמו שאולי כבר הבנו מזמן) שהחיים הם אוצר, או רצף של מצבים פרדוקסליים. 

סוג אחר של סיטואציה פרדוקסלית, היא קיומם של רצונות, רעיונות או עקרונות שמאתגרים את עצמם. כשאנחנו מזהים נקודת מבט שמאפשרת לגשר על הסתירות הפנימיות - זה כמו למצוא שביל מוצא להבין איך לחיות עם הקונפליקט בשלום.

דוגמא?
יש משפט שמתייחס לזוגיות ארוכת קילומטראז', שמשקף גם מצב פרדוקסלי וגם פתרון להתמודד איתו: 
"הדבר שגרם לך להתאהב בו, הוא בדרך כלל הדבר שאחרי שנים הכי מעצבן אותך"
כשאני נזכרת בו, אני מרגישה נורמלית.
בלי להוריד כמובן מהאהבה לאותו בחור שכבש את ליבי בגיל 20, שכבודה במקומה מונח.
(אגב המושג "לכבוש את הלב" הוא פרדוקס לא פשוט, נכון? מעניין לחשוב על עוד פרדוקסים של השפה).

דוגמא נוספת ויומיומית שגם היא קשורה למערכות יחסים היא המציאות שבה לפעמים, באופן פרדוקסלי, אנחנו מוציאים את החלקים הפחות יפים שלנו דוקא מול מי שהכי קרוב ויקר לנו. 

הנה כמה דוגמאות למצבי חיים שיש בהם התנגשות ערכים או עקרון פעולה שסותר את עצמו:

פרדוקס הסובלנות

קרל פופר, פילוסוף יהודי ממוצא אוסטרי, מהמשפיעים ביותר במאה ה-20, תיאר את הסובלנות כרעיון פרדוקסלי: כדי לשמור על חברה סובלנית, החברה חייבת להיות חסרת סובלנות לחוסר סובלנות.
תת-פרדוקס נוסף בהקשר הזה הוא שאם חברה תהיה סובלנית ב-100% לכל רעיון או התנהגות, היא עלולה לכלות את עצמה.

כמו שסובלנות דורשת איזון בין פתיחות לשמירה על מצפן פנימי - גם במחיר איבוד הסובלנות (והסבלנות) במצבים מסויימים, 
כך הצורך והרצון שלנו להתקדם דורש מאתנו לפעמים להניח בצד את מה שאנחנו כבר טובים ומתקדמים בו כדי להמשיך להתפתח ולהתקדם. 
זה מוביל אותנו לפרדוקס נוסף - פרדוקס הקידמה.

קרל פופר, הוא פשוט נורא חמוד כאן

פרדוקס הקידמה

מה משותף לפיאט פונטו אדומה, לפורד פיאסטה כחולה, לפולסווגן פולו ולקיה פיקנטו לבנות?
כולן היו בנותי, וכולן היו ידניות.
לפני חודש בפעם הראשונה נפל דבר בחיי.
עברתי לאוטומט. כאחד האדם.
הפרדוקס היה כדלהלן:
אני רוצה להתקדם, אבל אני רוצה להשאר על ידני.
למה ידני? כי זה מה שאני מכירה, כי זה חסכוני, כי אני אוהבת להעביר הילוך... 
אבל אני רוצה "להתקדם" - בשנתון, באיכות, בבטיחות, בגודל -  וכמעט ואין למצוא מכוניות חדשות ידניות.
המתח בין אוטומט לשליטה, בין יוקרה לחסכון, חדשנות לשמרנות, יו ניים איט. 
תמשיכו את הסדרה, כמו שהיתה אומרת המורה שלי למתמטיקה בכיתה ג'.

ואם לחזור רגע לפרדוקס הקדמה,
וניקח אותו לעולמות המקצועיים - גם בארגונים, קהילות ועסקים ויזמויות מתקיים לפעמים מתח ממשי בין חדשנות מול השאיפה לשמור על יציבות - פנימית, עסקית או פיננסית. 
בין הצורך בתנועה - פיתוח של מוצרים ושירותים, פריצה או התרחבות לשווקים חדשים לבין הצורך והרצון לשמור על הקיים (מוצר או שירות, מסורות, תרבות ארגונית) - שאולי גם הוא טוב ו"עובד" מצוין.

המתח בין הקדמה ל"אולד סקול", בין אהובותי הידניות לחברה החדשה והעדכנית שלי -  ממשיך גם לשאלות הגדולות יותר בחיים - הנה כמה שעולות בי:

פרדוקס למחשבה:
איך להתפתח ולהתקדם ועדיין להשאר Beginner's mind?
איך לשמור על ברק "נעורים" ונצנוץ רענן גם במציאות שוחקת? 
איך לשמור על אטרקטיביות כשאתה כבר לא בגדר "בא לשכונה בחור חדש" או בחלוף השנים? (למשל של עשיה, מומחיות, ניסיון עשיר שעלול לקבע)
זה מוביל באופן ישיר לפרדוקס אנושי נוסף ומוכר עד כאב - פרדוקס הזקנה.

פרדוקס הזקנה

אנחנו רוצים לא למות, אבל אנחנו גם לא רוצים להזדקן.
ובמילים פשוטות יותר, בגוף ראשון:
אני רוצה לחיות, אבל אם אני אחיה, אני אתבגר, אני אזדקן. 
ואם אני רוצה להשאר צעירה, או "לעצור את הזמן" הדרך היחידה שלי היא למות.

פרדוקס. ואין מה לעשות. 
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לחיות עם הפרדוקס בין שני הרצונות האלה שלי, שלא ממש עובדים יחד?

זה יכול להחוות כמאבק פתטי, אבל החיבור יכול להאיר גם שאלות גדולות: 
איך אוכל להשאר צעירה - במובנים מגוונים - למרות השנים שטסות ואין לי על זה שליטה ? 
איך נוכל גם להתבגר וגם לא "למות"? 

אפשר לזהות מגוון גישות ודרכי חשיבה ופעולה שמנסות כל אחת בדרכה ליישב את הסתירה ולהזדקן איתה בשלום:): 
-לשמור או אפילו לפתח עם הגיל "גישה צעירה" לחיים - לצחוק הרבה כמו ילדים, להשתטות מדי פעם, לרקוד על עמוד, לצאת להרפתקאות, להתחצף, 
-לאמץ אמונות - "גיל זה רק מספר", 
-לעבור טיפולים שמצעירים חיצונית (מסכין מנתחים או בוטוקס ועד יוגה פייס, לבחירתנו), 
-לתרגל פיזית גמישות ותנועה שעוזרת לשמר או אפילו ליצור גוף "צעיר", ועוד.

אחותי, מאמנת פילאטיס מופלאה,
שלחה לנו בקבוצה של המשפחה לפני כמה ימים לינק לכל מיני ציטוטים יפים של ג'וזף פילאטיס, 
אהבתי במיוחד את המסר "אתה בגיל של עמוד השדרה שלך" -
וההסבר - "אם עמוד השדרה שלך נוקשה בגיל 30 - אתה זקן. אם הוא גמיש בגיל 60 - אתה צעיר". 
זה גרם לי לברר עוד באותו בוקר על סטודיואים קרובים לפילאטיס.
עוד לא רכשתי את הכרטיסיה, כי די מהר עלה הפרדוקס.
אני רוצה (לעבוד ולהתחזק) וגם לא רוצה בכלל (לסבול).

אני עורכת את הפוסט הזה עכשיו, וחושבת על "מקום שמח", הסדרה שבדיוק הסתיימה והסעירה את כולנו.

אולי זה לא מקרי שהסצנה של הויכוח על מהות החיים בין ורד לבן מתקיימת בתחנת דלק - 
האם החיים הם "עובדים, רבים, קקי ופיפי" כמו שבן צועק בכאב, או שהחיים הם אהבה, תשוקה, ובשום אופן לא צריכים להיות "בערך" כמו שמתעקשת ורד? 

הם גם וגם. 
והמפגש הזה יכול להיות סופר-פרדוקסלי כמו בסצנה שבן נכנס לחדר האמבטיה כשורד מתקלחת לא כדי להתפעל מהיופי הונוסי שלה או כדי להצטרף אליה אלי כדי כולנו ראינו מה.

הויכוח הזה חוזר גם בין הדמויות המבוגרות דבורה לנעמי - נעמי מבקשת את מותה כי אין לה כבר "שמחת חיים", ודבורה אומרת לה שהשאיפה לשמחת חיים היא ילדותית.

אבל החיים פרדוקסלים. ערכים סותרים מתקיימים לפעמים בו זמנית בכפיפה אחת.
תשוקה, אהבה, עבודה וריבים, 
הצד השני של מטבע האינטימיות והקרבה הוא נוחות יתר ובטחון שעלולים להוביל לדחיה, 
האשה שרק אותה רצית הופכת לעיתים למפלצת בעיניך,
אמא ובן שבו זמנית כרוכים זה בזה בקשר הכי ראשוני ועם זאת זרים עד כאב. (" מה עם פורטיס?")

זה מוביל אותי לקבוצת הפרדוקסים הבאה. 

                                                                "מקום שמח", כאן, מכאן

קוקטיילים רגשיים: משיכה - דחיה, פחד - רצון, כעס - רחמים ועוד  

אני יכולה לחשוב על כל מיני דוגמאות לפרדוקס הזה, שהוא פרדוקס יותר תחושתי-רגשי,
מצב שבו מרגישים משיכה לדבר שיש בו אלמנט מרתיע או דוחה - כמו למתקן הכי מאיים או שעושה בחילה בלונה פארק,
או לנקניקיות שאנחנו יודעים ממה הן עשויות (ולמהות וחוויה הפרדוקסלית של אכילת בשר בכלל).
או הפוך - מרגישים סלידה כלפי דבר, או מישהו, "מושלם" או מושך לכאורה.

הנה עוד דוגמא -הבחירה של KFC לחבר בין עולמות לא קשורים בעליל.

KFC ספרד השיקו בספרד בושם בלעד שמופץ במהדורה מוגבלת, כן כן שמעתם נכון. KFC, בושם. כבר נשמע מוזר ולא מתחבר.
מבחינת הארומה, אומרים שהוא מכיל תערובת ניחוח רענן של גרניום והדרים, המשולבים ברמזים של פלפל ורוד וברגמוט. 
מעורר הערצה או בחילה?מה שבטוח - מעורר תשומת לב.

והנה הגרסה המלאה, אם נשארתם עם טעם של עוד -

והנה עוד מותג פרדוקסלי שמעורר בו זמנית פיתוי ורתיעה - "פלאפל קופת חולים".
אומרים שזו אחת הפלאפליות המיתולוגיות והטעימות, שנקראה ככה פשוט בגלל הסמיכות שלה לקופת חולים היחידה בעיר, אז לפני 50 שנה כשהוקמה.
לימים עבר הבוטקה מקום והחליף בעלים, אבל המתכון הסודי נשאר, וגם השם.

זה קורה גם הפוך, - 
למשל צ'אט ג'י פי טי.
כשהוא מתחנף ומרצה (מלשון ריצוי) יותר מדי, יורד לי ממנו לגמרי. אני תוהה ביני לבין עצמי מה אני מוצאת בו, ואם הוא באמת כזה מבריק או סתם עושה את עצמו.
הפרדוקס הוא הידיעה שאני לא רוצה לוותר על נוכחותו בחיי, ועם זאת לראות אותו במערומיו זה לא סקסי.
אני מדברת על chat gpt, כן? 

ואם לקחת את זה צעד אחורה, או קדימה, אל החיים,
יהודה עמיחי כותב כל כך עדין וצלול את החוק הקוסמי הפרדוקסלי הזה,
שבו הניגודים מתקיימים בו זמנית באותו גוף ממש, והגישה הפרדוקסלית היא גישה של קבלת הסתירות כמו שהן:

בֹּקֶר עַכְשָׁו וְהִנֵּה אַתְּ לֵאָה, אֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל.
לֹא לָבָן רִמָּה אוֹתִי בְּחֹשֶׁךְ הַלֵּיל.
זֶה תָּמִיד כָּךְ יִהְיֶה.זוֹ דֶּרֶךְ תֵּבֵל:
עַכְשָׁו אַתְּ לֵאָה וְאֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל

ומה שרלוונטי כל כך לחוויה של זוגיות, אהבה וידיעה בין אנשים — עובר גם דרך אספטים נוספים של ידע והבנה.

גם הידע שלנו, כמו רחל ולאה, הוא ישות פרדוקסלית. וזה הצ'אנק הרביעי והאחרון.
עוד קצת וסיימנו.

4. בין ידע לידיעה - פרדוקסים של למידה, תפיסה והבנה

למידה היא חלק משמעותי כל כך במה שנקרא: חיים.
מגיל אפס אנחנו עוסקים בלמידה, במחקר, בהסקת מסקנות.
כבר מהגן ולאורך כל בית הספר אנחנו שומעים מה"גדולים" על החשיבות של למידה כערך - רכישה של ידע, למידה מהעבר, הפנמה ויישום של נימוסים ונורמות חברתיות ועוד. 
בשנות בית הספר מתפתח לפעמים יחס אמביוולמטי כלפי למידה,
הסקרנות הטבעית והרצון העז להתחיל כיתה א' מתחלפים לפעמים במפגש המאכזב עם מציאות שהיא לא הדבר המרגש הזה שדמיינו, חובות, עומס, דידקטיות או תוכן שלא אנחנו בחרנו ללמוד, וכמובן ההשפעה על הדימוי העצמי שלנו ביחס לכישורי הלמידה הפורמאלית שלנו, הצלחה, כישורים חברתיים וכל המארג שמרכיב את הישות "בית ספר".

למידה היא לא דבר פשוט או חד-כיווני, ומזמן היא לא מתורגמת רק כתהליך מסורתי שיש בו מוען ונמען, ולפעמים דווקא מתוך "ידע" מתקבעת בורות, (למשל כשמומחיות הפכת להיות "פאסה") או נוצר נזק. (מה שנקרא "קללת הידע"). 

פרדוקס הידע: כמה שיותר אני יודעת, ככה אני יודעת שאני לא יודעת 

פרדוקס מוכר שאני מאוד מזדהה איתו, ואני בטוחה שלא רק אני.

עולם הידע מזמין אותנו לצלול, להעמיק, להרחיב ידיעות, לעלות מדרגה. 
אם לחזור ליעקב (אבינו), הפעם מכיוון אחר, החוויה הפרדוקסלית של למידה הזכירה לי את התמונה הזו, שכילדה ירושלמית ראיתי אינספור פעמים מחלון האוטובוס, בדרך לקניון מלחה...

סולם יעקב, פסל: עזרא אוריון

הפסל "חלום יעקב" מתאר סולם לשמיים, אבל הוא משקף בעיני פרדוקס הידע או הלמידה: 
ככל שאנחנו מטפסים במדרגות וסולמות הידע, אנחנו מבינים שהידע היא תכלת אינסופית שלעולם לא נצליח לתפוס. 

גם כשאנחנו אוחזים במומחיות ספציפית - יש לה הקשרים וממשקים שהם מרחבי ידיעה חדשים ובלתי מוגבלים.
ככל שאנחנו לומדים עוד - אנחנו מגלים רק עוד שמיים, עוד מדרגה, או אוקיינוס עצום של מידע, כלים, תיאוריות, מתודולוגיות...

זה מוביל לפרדוקס הבא, שמתחבר אליו ולתחושה פרדוקסלית שלפעמים הולכת איתי.

פרדוקס ההבנה - "אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל"

התחלנו בזה שפרדוקס במובן הקלאסי הוא אמירה או משפט  שמציגים איזושהי אמת מורכבת או קריאת תגר פילוסופית.

אחד המשפטים שמצאו חן בעיני: "I am not young enough to know everything"

חיפוש אחר קרדיט למשפט המדוייק והקסום הזה מגלה שלא ברור מי אמר אותו: ג'יימס בארי, (שכתב את "פיטר פן"), או אוסקר ווילד.

בכל מקרה הפרדוקס כאן הוא שלילת הקשר בין גיל וניסיון חיים לידיעה והבנה, בניסוח מוזר ומתעתע שלא ברור אם הוא ציני או רציני.

הוא מציף שאלות עמוקות - האם אפשר לדעת הכל? האם ידיעה היא פונקציה של גיל או ניסיון?

כשאני נושמת את המשפט הזה, אני קוראת ותופסת אותו AS IS, פשוטו כמשמעו.
אני באמת חושבת שילדים יודעים הכל. 
"הכל" במובן של תפיסה ישירה וחפה מעיוותים והטיות שמתלבשות עלינו כמו קליפה עם השנים.
יש בילדים משהו נקי, שמאפשר לראות את הדברים כמות שהם.
והוא גם מתכתב לי עם פיטר פן, והביקורת על עולם המבוגרים.

פרדוקס הכשלון הפרודוקטיבי 

מאנו קפור, חוקר במעבדת מדעי הלמידה במכון הלאומי לחינוך של סינגפור, מציע אלטרנטיבה לגישה האינטואיטיבית (וההגיונית על פניו) שננקטת לרוב בתהליכי הוראה, הדרכה והכשרה - להניח בשלב ראשון תשתית של ידע, הדרכה ופידבק, כדי לייצר בסיס של הבנה ובטחון עד לפיתוח תחושת עצמאות ומסוגלות.

הוא טען שכדי לקדם למידה עמוקה, עדיף לאפשר ללומדים להיאבק בחומר בעצמם לזמן מה, בלי עזרה.

קפור פיתח את המושג והגישה שקרא לה "כשלון פרודוקטיבי" .

בניסוי שערך עם תלמידים בתחום המתמטיקה - קבוצה אחת של תלמידים, קבלה הוראה והנחיה צמודה, ובתמיכה וליווי של המורה, הצליחה למצוא את התשובות הנכונות למכלול הבעיות שלהם. 

בינתיים, קבוצה שנייה הופנתה לפתור את אותן בעיות על ידי שיתוף פעולה אחד עם השני, באופן עצמאי ללא הנחיה מהמורה שלה. 
התלמידים בקבוצה הזו לא "הצליחו" להגיע לתשובות הנכונות -  אבל תוך כדי הניסיונות, הם יצרו הרבה רעיונות לגבי אופי הבעיות ואיך ייראו פתרונות פוטנציאליים. 

ל"מאבקי הלמידה" יש את מה שקפור מכנה "יעילות נסתרת": הם מובילים אנשים להבין את המבנה העמוק של בעיות, לא רק את הפתרונות ה"נכונים" שלהם. 

קפור טוען שאם אנחנו רוצים ללמד באמת (כל מי שעוסק בהדרכה, הוראה, ניהול וגם הורות) כדאי להוביל במכוון ל"כישלון פרודוקטיבי" וממש לבנות אותו כחלק מתהליך הלמידה, בדגש על עקרונות מסויימים שמטרתם לייצר "מאבק מועיל". (למשל בחירה של בעיות "מאתגרות אבל לא מתסכלות").

הפרדוקס שעולה מטיל בספק את הכמיהה להצלחה מיידית, (לקבל 100 במבחן, לעבור טסט ראשון)
אם נצליח, לא בטוח שלמדנו, אם נכשלנו, שזה משהו שאנחנו לא רוצים - זה דווקא טוב ופרודוקטיבי לצמיחה שלנו.

נקנח במר קו, תראו כמה הוא לומד בכל מה שעובר עליו בלי שום אזהרה והכנה מראש.

ממשיכת חבל לקפיצה בחבל

אם לחזור להתחלה, (לא באמת, אל תיבהלו)
החיים מלאים פרדוקסים, וכולנו פרדוקסים של החיים.

והשאלה - איך נוכל לא רק לחיות איתם בשלום, אלא להשתמש בהם, למנף אותם, למצוא דרכים לראות את המתח לא כמשיכת חבל אלא כקפיצה בחבל?

כל זאת ועוד, בפוסט הבא.