בסוף מרץ השנה הוצב בכניסה למנהטן שלט חדש שמקדם את פני הבאים אליה: 

!Hello, Gorgeous

כששמעתי על זה לפני כמה חודשים הידיעה הזו המיסה את ליבי וזרקה אותי 30 שנים ויותר אחורה.

המסר האייקוני הזה, הלו גורג'ס, הוא ציטוט מתוך הסרט "מצחיקונת" מ-1968. 

תמונה: מתוך עמוד הפייסבוק של Brad Hoylman, נשיא רובע מנהטן 
(מסתבר שיש תפקיד כזה) 

בתור נערה הערצתי את ברברה סטרייסנד, אחרי שצפיתי בה לראשונה בסרט "נסיך הגאות והשפל", שאחריו ראיתי את כל סרטיה וקניתי את כל דיסקיה (ותקליטיה המשומשים).

כשהיא הופיעה במדיסון סקוור גארדן ב-1994, אני וטל, החברה הכי טובה שלי, גירשנו את כולם מהבית, הדבקנו על הסלון פתקים עם מספרי מקומות, לבשנו את השמלות הכי יפות שלנו וראינו את הקונצרט בשידור הישיר שהוקרן בטלויזיה, טרום ימי היוטיוב וה-FREE T.V.

בחזרה לעתיד - המחוה הסמלית הזו, הרגע שבו הציטוט הוינטג'י הזה - הלו גורג'ס - קיבל נוכחות במרחב הפיזי של ניו יורק 2026 עשתה לי צביטה בלב. 
חשבתי על השנים האחרונות בארצנו הקטנה והפצועה, שבה מכל פינה במרחב הפיזי ניבט אלינו הכאב הקולקטיבי של כל כך הרבה אנשים, משפחות ושל כולנו כחברה. 

לצד הצביטה הרגשתי גם איך נדלק בי ניצוץ מוכר שאני כל כך אוהבת להרגיש.
המילה השחוקה והקלישאית הזו... שמתחילה ב-ה ונגמרת ב-ה ובאמצע האותיות שרא.

זה גרם לי להסתקרן ולחפש עוד פרויקטים שבהם המרחב הציבורי פוגש משהו מאוד אישי ואנושי.
בפוסט הזה אני רוצה לשתף בשלושה שנגעו בי במיוחד.

אז- הלו גורג'ס!

ברברה סטרייסנד: "Hello. Gorgeous"', מצחיקונת 1968, מכאן

1. Before I Die - Candy Cahng

קיר ציבורי שעליו אנשים משלימים: Before I die, I want to...

לאתר הפרוייקט >>

Before I Die הוא פרוייקט ציבורי שיתופי וגלובלי, שהתחיל ב-2011 כאקט רגשי ואישי של האמנית Candy Chang מניו נאורלינס, כדרך להתמודד עם האובדן של אישה יקרה ומשמעותית בחייה.

בעמוד המיזם באתר שלה, היא מספרת איך כשדמיינה כמה שברון הלב שלה היה מצער את אותה קרובה אהובה, קמה ועשתה מעשה:

"ג'ואן הייתה עבורי כמו אם במשך חמש-עשרה שנים, ונותרו לה עוד דברים רבים שרצתה לעשות: ללמוד לנגן בפסנתר, לגור בצרפת, לראות את האוקיינוס השקט. מותה הפתאומי הותיר אותי בתקופה ארוכה של אבל ודיכאון. 
גדלתי כחילונית והרגשתי חוסר מטלטל בהכוונה או בטקסים בחיי. הכל נראה אבסורדי. הרגשתי שהעולם הפנימי שלי כלל אינו שייך למרחב החיצוני.
גרתי במרחק רחוב אחד מאותו בית נטוש, שצבר אבק וגרפיטי במשך שנים. הוא נראה עצוב יותר ממני, ולבסוף עלתה בדעתי המחשבה שזה ישבור את ליבה של ג'ואן אם תדע שמותה גרם לי לוותר. תהיתי אם אוכל לעשות משהו כדי לכבד את זכרה ולהרהר בסופיות החיים.
הכנתי שבלונה ביתית שעליה נכתב: "לפני שאמות, אני רוצה _____". 
בעזרת חברים ותיקים וחדשים, צבעתי את דופן הבית המתפורר בצבע לוח גיר והוספתי את המשפט באמצעות השבלונה, כך שכל עובר אורח יוכל לקחת גיר, להרהר במוות ובחיים ולחלוק את שאיפותיו האישיות בפומבי. 
מבחינתי, זה היה בסך הכל עוד ניסוי ולא ידעתי למה לצפות. מכיוון שההכנה הייתה זולה, חשבתי שזה לא נורא אם זה לא יצליח. למחרת, הקיר היה מלא לחלוטין והמשיך לצמוח".

בהמשך היא מספרת איך המעשה הקטן הזה, שמבחינתה היה לא יותר מניסיון להתרומם מהעצב, תפס תאוצה ופרש כנפיים בגלל שהוא נגע באופן כל כך אינטימי במשהו כל כך אוניברסלי.

הפרוייקט מזמין אנשים להרהר במוות ולחלוק את שאיפותיהם האישיות במרחב הציבורי, ומציע דרך חדשה לחשוב איך קירות הערים והיישובים שלנו יכולים לסייע לנו לבטא באופן אנונימי רצונות, כאבים ואפילו סודות נסתרים ואולי גם מקום מפגש פיזי של שכנים מוכרים או בלתי מוכרים זה לזה.

"ראיתי את השכנים שלי באור חדש, והקיר הפך למקבץ כנה של געגועים, פחד, חוסר בטחון, הכרת תודה, הומור, כאב וחסד". Candy Chang

בחודשים ובשנים שלאחר הפרוייקט החלו לפנות אליה אנשים בבקשה שתגיע אליהם כדי לעזור להם ליצור קיר דומה במקומות נוספים.
בהתחלה היא נסעה למקומות שונים בעולם, ובאיזשהו שלב הבינה שהפרוייקט הזה גדול ממנה, ולא באמת זקוק לה שם.
היא הכינה Toolkit איך לייצר קיר כזה בכל מקום, עם תיקיות שבהן הוראות ברורות, גלופה לטקסט וכל מה שצריך - וזה לא הרבה. אפשר להגיע אליו בקלות מהאתר שלה וזה כל כך נגיש, פשוט ומקסים.

היום יש בעולם מעל ל-5000 (!!!) קירות כאלה !
בתמונות שרצות בדף הבית של הפרוייקט ראיתי גם תמונות מקירות שקמו (אני לא יודעת מה הסטטוס שלהם היום) בירושלים ובבאר שבע. 
(תציצו פינה שמאלית למטה)
גם בתערוכה "זמן" במוזיאון האיסלאם לפני כמה שנים הוקם קיר Before I died למבקרים, בהשראת המיזם של צ'אנג.

המקבץ פה הוא צילום מסך של תמונות רצות מתוך האתר של Candy Chang, 
אבל אם תכתבו Before I dided בגוגל, (כן, הוא, הזדמנות לתת לו להרגיש מקובל שוב) - תראו את האפקט של כל כך הרבה תמונות מרחבי העולם.

Thinking about death clarifies your life

 Candy Chang

אהבתי את הביטוי שבו מכנה צ'אנג את המיזם: "memento mori (תזכורת למוות) של העידן המודרני", 
"קל מאוד לשקוע בשגרת היומיום וההרהור במוות הוא הדרך המהירה ביותר לבטל את חשיבותם של דברים טריוויאליים, להחזיר את הדברים לפרופורציה, להזכר ולהגדיר מחדש את הרצונות החשובים והעמוקים שלנו".

התמונה כאן למעלה היא צילום מסך של תמונות רצות מתוך האתר של Candy Chang, 
אבל אם תכתבו Before I dided בגוגל, (כן, הוא, הזדמנות לתת לו להרגיש מקובל שוב) - תראו את האפקט של כל התמונות מרחבי העולם.

שלוש תובנות שצ'נג שיתפה שלמדה מהפרוייקט, שמאוד דברו אלי: 

1. ערכה של אנונימיות - כשאנחנו משתפים באופן אנונימי (גם אם הוא מוחצן לגמרי), ללא חשש משיפוטיות או רצון לקבל הכרה או למצוא חן, התוצאה שונה וכנה הרבה יותר מאשר בפורומים דיגיטליים שנועדו להצגה עצמית.

.2. אפקט הדומינו - כשהקיר מתחיל להתמלא בכמה תגובות חשופות ועמוקות, זה יכול לקבוע את הטון ואת האופן שבו אחרים משתפים.

3. רעיונות צומחים מרעיונות - בעקבות הפרוייקט ובהשראתו, מעבר לאלפי קירות "Before I died" ברחבי העולם - אנשים יצרו גרסאות משלהם: "כשאסיים את הלימודים ארצה...", "אושר הוא...", "אני הולך למרכז העיר כי"... ועוד. תפסה אותי במיוחד הגרסה הלבנונית - 

פרויקט @iwantlebanonwall - או קמפיין "Before I Die, I Want Lebanon To..." הוקם ב־13 באפריל 2015 , ביוזמת סטודנטים של Collège Notre-Dame de Jamhour ובשיתוף חמישה ארגונים, ביניהם Live Love Beirut.

התאריך והמקום לא נבחרו במקרה. 
הפרויקט הוקם ביום השנה ה־40 לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, מתחת לגשר פואד שהאב בביירות, על ה־Green Line ההיסטורי שהפריד בזמן המלחמה בין מזרח העיר למערבה, בין החלק המוסלמי לנוצרי, אזור שהיה מזוהה עם הקרבות והצלפים. 
העוברים והשבים הוזמנו להשלים בגיר את המשפט: “Before I die, I want Lebanon to…”  ולכתוב את התקוות והמשאלות שלהם ללבנון טובה יותר. 

קרדיט לתמונות: Blog Baladi, 2015,  מכאן

במסגרת שיטוטי, נתקלתי גם באתר של הצלם Adam Hinton שצילם בביקורו בלבנון גרפיטי שכנראה הושפע מהפרוייקט, ממש באותו מיקום של קו ההפרדה ההיסטורי.

גרפיטי שנכתב מתחת למבנה נייד (פלוט) על "הקו הירוק" הישן, שחצה את העיר במהלך מלחמת האזרחים. כנראה בהשראת הקיר המקורי.

צילום: Adam Hinton, מכאן

ממש ממליצה להקשיב להרצאת ה־TED המרגשת של קנדי צ'אנג מ־2012.
כתבה על המיזם: CBS News- כאן‏

2. "A Mile in My Shoes" - קלייר פאטי,  לונדון

קופסת נעליים ענקית שמזמינה את המבקרים להיכנס, ממש, "לנעליו של האחר"

לאתר הפרוייקט >>

"A Mile in My Shoes" היא תערוכת נעליים נודדת שבה המבקרים מוזמנים ללכת "מייל בנעליו של אדם אחר", פשוטו כמשמעו - ובאותו הזמן להאזין לקולו באוזניות משתף על חייו בגוף ראשון. 

הפרוייקט, ששוכן בתוך קופסת נעליים ענקית, מציג אוסף מגוון של נעליים וסיפורים קוליים אמיתיים.
המבקרים מוזמנים להיכנס פנימה, להחליף נעליים לנעליו של אדם זר, לשים אוזניות ולצאת לסיבוב בעודם מאזינים לסיפורו.

מפליט סורי ועד עובדת בתעשיית המין, מוותיק קרבות ועד מנתח מוח – הסיפורים נוגעים בהיבטים שונים של החיים, מאובדן ואבל ועד תקווה ואהבה, ולוקחים את המבקר למסע המשלב חוויה פיזית ורגשית.

"A Mile in My Shoes" קרדיט: commons.wikimedia

המחשבה על אוסף כל כך גדול של נעליים, לקחה אותי גם לאסוציאציות אחרות שמחזיקות כל כך הרבה כאב קולקטיבי - נעליים שמספרות סיפור ומחזיקות חיים שלמים.
אבל כאן כמובן הרעיון הוא לא תיעוד במובן של זיכרון והנצחה של חיים שהיו ואינם. אלא להפך, ביטוי ומקום לחיים שישנם.

הפרויקט, שנוצר על ידי האמנית קלייר פאטי, מנהלת מוזיאון האמפתיה בלונדון, בוחן איך אמפתיה יכולה לשנות את מערכות היחסים האישיות שלנו וגם להוות דרך להתמודד עם אתגרים גלובליים כמו דעות קדומות, סכסוכים ואי שוויון.

אשת מוזיאונים וחוקרת אנונימית, שכותבת את הבלוג Museum Mutterings ומתעדת בו ביקורים וחוויות מתערוכות ומוזיאונים, ספרה על החוויה ושיתפה תמונות:

"הלכתי והקשבתי. העניין בהליכה פיזית בנעליו של אדם אחר הוא המודעות, בכל צעד, לכך שאלו אינן הנעליים שלך - זה כמו לנעול זוג נעליים חדש שעוד לא הספיק להתאים את עצמו למבנה כף הרגל שלך. הן לוחצות במקומות שונים, אבל אי אפשר לומר שהן "לא מתאימות" - שכן זהו דבר משותף לי ולריי: לשתינו מידת נעליים זהה (מידה 38). 
גם הסיפור של ריי אינו "מתאים" לי במובן הרגיל. הוא עורר בי טלטלה רגשית, לעתים תחושת אי-נוחות ועצב עמוק על כך שאדם יכול לעבור קשיים כה רבים. 
נכון, כמו לכל אחד - גם לי יש את המאבקים שלי - אך הם מתגמדים בהשוואה לסיפורה. 
ההקשבה לסיפורה של ריי הציפה בי גם תחושת זכות מיוחדת: אני הולכת בנעליה והיא חולקת איתי את סיפורה - וזהו דבר מיוחד, בהתחשב בכך שאנחנו זרות זו לזו. הסיפור שלה חשוב."

  תמונות: museummutterings, מכאן

אגב, במסגרת הפוסט גיליתי את השיר Walk a Mile in My Shoes של אלביס מ-1970, שנשמע לי מוכר אבל אף פעם לא ממש הקשבתי למילותיו. 
(השיר נכתב ובוצע לראשונה על ידי הזמר והיוצר האמריקאי Joe South)

                                                  Walk a Mile in My Shoes , להאזנה

הנה חלק ממילות השיר, בתרגום חופשי לעברית:

"לו יכולתי להיות אתה, 
ולו יכולת להיות אני
אפילו לשעה אחת, 
לו יכולנו למצוא דרך להיכנס זה למוחו של זה
לו יכולת לראות את עצמך דרך העיניים שלי
במקום דרך האגו שלך – 
אני מאמין שהייתאני מאמין שהיית מופתע לגלות
שהיית עיוור

לך מייל בנעליים שלי
פשוט לך מייל בנעליים שלי
לפני שאתה פוגע, מבקר ומאשים
נסה ללכת מייל בנעליים שלי"

בפרויקט A Mile in My Shoes המטאפורה הזו הופכת למשהו ממשי ומוחשי וזה מאפשר לחוות אמפתיה Walk the talk.

הרעיון לקחת ערך ומסר כמו אמפתיה ולעסוק בו דרך חוויה פיזית ורב חושית הוא חזק. 
זה גרם לי לחשוב כמה פעמים בהורות, בארגונים או בחיים המקצועיים אנחנו מנסים לגרום לאנשים להבין נקודת מבט אחרת דרך הסברים, שיחות או הטפה, וכמה זה משמעותי ועוצמתי למצוא דרכים חכמות כאלה, שחודרות דרך הגוף וההתנסות האישית. במקום לדבר על כמה חשוב להבין את האחר, "ולא לשפוט אדם עד שתהיה בנעליו" - לעשות את הדבר עצמו - להכנס אליהן פיזית, ולאפשר לעצמנו, דרך הקשבה אמיתית - להרגיש איך זה מרגיש. 

3. קפסולת זמן קולקטיבית - Westinghouse Electric Corporation

קפסולה שנקברה מתחת לניו יורק ונועדה להיפתח 5,000 שנה מאוחר יותר

נתחיל בסיפור אישי קטן.

בשנה הראשונה של החברות של עתי ושלי, שנינו היינו עדיין חיילים והזמן המשותף שלנו היה סופי שבוע יקרים מפז אחת לשבועיים שלושה.
בבוקר שבת אחד כזה עתי קם עם רעיון למה נעשה היום: נכין תיבת אוצר, ניסע למקום יפה בצפון ונטמין אותה לעשר שנים.
הוא לקח תיבת עץ ישנה, אטם אותה בהמון מסקינגטייפ (שזה קצת מצחיק מאדם שמבין קצת בחומרים),
שמנו בה את הקסטה שהכי אהבנו ושמענו תמיד באוטו, בקבוק יין, ולקחנו איתנו דפים ושתי מעטפות.
כשהגענו לאזור עמק יזרעאל ראינו שדה ענק שבליבו עץ גדול אחד ויחיד. אמרנו שזו תהיה נקודת הציון שלנו כי העץ הזה בטח ישאר שם וישמור על התיבה שלנו מפני הטרקטורים שחורשים והופכים את האדמה. מתחת לעץ כתבנו כל אחד מכתב, סגרנו במעטפה וטמנו את תיבת האוצר. 
זה היה ב-10.9.99. סיכמנו שנחזור אליה בתאריך הזה בעוד עשר שנים. 
עברו עשר שנים וחזרנו. 
העץ הבודד עדיין היה שם. 
עתי הוציא את את החפירה שהבאנו והתחיל לחפש באזור שזכרנו, ואחרי כמה דקות שמעתי נקישות קלות של האת בדבר קשה. הוא שלף מהאדמה את תיבת העץ שלנו. היא היתה סגורה ושלמה. בקבוק היין, הקסטה, רק המכתבים התפוררו וכבר לא היו קריאים. אבל זה לא היה משנה. זכרתי מה כתבתי שם. הלוואי שנתחתן.
באוטו ישן אוריה הפעוט שלנו, שהשבוע ימלאו לו 18.

כשחזרנו הביתה הכנסנו לטייפ שאלוהים יודע איך היה לנו בשנת 2009 את הקסטה והיא הייתה תקינה לגמרי. 
אחרי הרבה שנים, שמענו שוב את מאיר אריאל ואת כל השירים שאהבנו. את היין שמרנו במקרר עוד שנה. ואז פתחנו אותו, לדעתי בסתם ערב. זה היה יין זול, ואם אני זוכרת נכון הוא היה קר ולא כל כך טעים. אבל זה לא היה חשוב.

עד כאן הסיפור. לפעמים אני לא מאמינה שהוא אמיתי.
קפסולת הזמן שלנו נועדה לפגוש אותנו שוב כעבור עשר שנים. 
אבל יש מי שחשבו קצת יותר רחוק :)

ב־1939, לקראת היריד העולמי בניו יורק, יצרה ענקית הטכנולוגיה האמריקאית וסטינגהאוס קפסולת זמן שנועדה להיפתח 5,000 שנה מאוחר יותר, בשנת 6939.

הקפסולה, באורך של כ-2.3 מטרים, הוטמנה בעומק של כ־15 מטרים בפארק פלאשינג מדוז בניו יורק, ממש מתחת לאדמת היריד.
אגב, מאוד מבאס שהיא עוצבה כקליע. אבל זה באמת אומר עלינו משהו אמיתי. כנות לפני הכל.

תמונה מכאן

 בתוך הקפסולה נאספו חפצים וחומרים שנועדו לספר לאנשי העתיד משהו על החיים במאה ה־20.

מה שמו שם, תשאלו? 
מה אתם הייתם שמים....? 
אני יודעת לפחות דבר אחד שהייתי שמה. עטיפה של קרמבו. כזו מרשרשת, שפורשים ומחליקים בעדינות כדי שהיא לא תקרע. אוף, אני מניחה שלמען ההגינות והמהימנות הייתי צריכה להניח גם את הגלקסי 24 שלי, אבל הוא כל כך הרבה פחות סקסי.

בכל אופן.
בקפסולה הונחו 35 חפצים יומיומיים, ביניהם עט נובע וקוביות אלף-בית, או A-B-C, יותר הגיוני.
75 דוגמאות של בדים, מתכות ופלסטיקים.
מיקרופילם ובו טקסטים זעירים  ואלף תמונות שתיעדו ספרות, אמנות ואירועים חדשותיים.

הכנתי יחד עם חברי הטוב צ' הדמיה, בהתבסס על הרישום הזה מויקיפדיה, 'סתכלו:

ב-1965 הצטרפה אליה קפסולה שנייה, ובה חפצים מתקופה מאוחרת יותר. 
שתי הקפסולות קבורות זו לצד זו, כמו זוג אוהבים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, ומיועדות להיפתח יחד בבוא היום, עוד המון זמן, בשנת 6939. (או לא כל כך, מה זה 5000 שנה בפרספקטיבה של ציוויליזציה?) 
כדי שלחבר'ה מהעתיד יהיה מושג שהן קיימות בכלל, הופצו ספרים שמגלים את הסוד לאלפי ספריות, מוזיאונים ומוסדות ברחבי העולם, ובהם מיקום הקפסולות והבקשה לא לפתוח אותן לפני האלף השביעי.

כמו אחת התובנות שדיברה עליהן קנדי צ'אנג, שרעיונות נולדים מרעיונות, מקסים לגלות שגם כאן קפסולת הזמן היא בבושקה של רעיון:
כמה שנים קודם לכן נחשף ג'ורג' אדוארד פנדריי מווסטינגהאוס, לרעיון של Crypt of Civilization - קפסולת זמן בגודל של חדר, שנבנתה בג'ורג'יה בסוף שנות ה־30 ונועדה להיפתח רק בשנת 8113, שבה הוטמנו חפצים, הקלטות וטקסטים מגוונים שנועדו לשקף תמונה של הציוויליזציה האנושית.
פנדריי כתב על המיזם, ובהמשך אימצה וסטינגהאוס את הרעיון ופיתחה את קפסולת הזמן שלה.

ת'ורנוול ג'ייקובס (Thornwell Jacobs), יוזם אותו פרויקט, קיבל את ההשראה מחפצים שהתגלו בקברים מצריים ומספרים את חיי העולם העתיק, למרות שאף אחד לא השאיר אותם שם בכוונה כזו.
אולי זה גרם לו לשאול את עצמו: מה אם נבחר מה שיתגלה ויספר עלינו ועל החיים שלנו כאן ועכשיו?

תקליט הזהב של וויאג'ר, NASA

לאתר הפרוייקט >>

ויש עוד קפסולת זמן אחת מדהימה, למרות שהיא לא קבורה באדמה, ולא מיועדת לנינים של הנינים של הנינים של הנינים של הנינים של הנינים - ועוד כמה עשרות פעמים כאלה - שלנו.

ב־1977 שיגרה נאס"א לחלל "גששיות" - חלליות וויאג'ר 1 ו־2, שיצאו לשייט במרחבים האינסופיים שם בחוץ, ולבדוק מה נשמע שם.

על כל אחת מהחלליות הונח תקליט מיוחד במינו שנועד להיות סוג של קפסולה מייצגת של כדור הארץ למי שאולי ימצאו אותו אי פעם.

איזה צלילים הייתם מכניסים לתקליט כזה...? 
אני יודעת מה הייתי בטוח מכניסה. את הצליל של הנייר המרשרש של הקרמבו שאני כל כך מתגעגעת אליו. וגם טיפות גשם של החורף שהולכות איתו 1+1.

בכל אופן ועדה בראשות האסטרונום קרל סייגן, לא בחרה את הרשרוש של נייר כסף של הקרמבו.
היא בחרה מה ייכנס לתוכו ויתאר את החיים על פני האדמה כאן אצלנו: קולות של גלים, רוח ורעמים, ציפורים ולווייתנים, מוזיקה מתקופות ותרבויות שונות וברכות ב־55 שפות.

הצליל שהכי ריגש אותי: נשיקה בין אמא לבנה. 
(כאן אפשר לשמוע את כל הצלילים).
בנוסף לצלילים, קודדו על התקליט 115 תמונות מייצגות. אין לי מושג איך מקודדים תמונות לתקליט, כמו שאני עדיין לא מבינה עד היום איך טלויזיה פועלת.

בכל אופן, התקליט הונח בתוך מעטפת אלומיניום מגינה, יחד עם מחט להשמעה, ועל המעטפת נחרטו הוראות סמליות איך לנגן אותו ומאיפה הגיעה החללית.

קרל סייגן תיאר אותו כמעין "בקבוק שהושלך אל האוקיינוס הקוסמי" - שסביר שיימצא רק אם קיימת אי־שם ציוויליזציה.

כל המחשבות האלה על קפסולות זמן הזכירו לי את הפרק מצער גידול בנות שדני וג'ואי נזכרים (תוך כדי ריב) איך הם הכירו בחצר בית הספר, וחוזרים לשם כדי לחפור ולהוציא את תיבת האוצר שקברו שם, עם הכובע של דני וספר הבדיחות הראשון של ג'ואי, והתחייבות חתומה שהם תמיד יישארו חברים. 
אני מוחה דמעה כשאני נזכרת בסוף הפרק, כשהם מחדשים את הברית ביניהם, הפעם עם ג'סי, וקוברים את הקפסולה שלהם מחדש, עם הכובע, הספר, וגם עם מייבש השיער של הקטסופוליס. איזה פרק. איזו סדרה.
(מי שלא מכיר, סימן שצעיר כמו יום אביב בהיר.)
אני זוכרת שבכיתה ג' לא נרשמתי למחנות העולים כי הפעולות היו בימי שלישי ב16.30 על הפרק של צער גידול בנות. זו היתה אחת ההחלטות הנבונות שעשיתי בחיי.
מזל ששנתיים אחר כך הצופים נכנסו לחיינו בסערה.

בחזרה לעתיד - 
למי יש Apple TV ויכול לארח אותי לכמה שבועות לבינג'? או לחצי שעה - רק לפרק המדובר, Pal Joey? 
(עונה 2, פרק 15)

תמונות - מכאן

מילות סיום.
כשחשבתי מה מחבר בין שלושת המיזמים האלה, Before I die, A mile in my shoes וקפסולת הזמן,
יש בהם הרבה נקודות דמיון: שלושתם מאוד ויזואליים, יש בהם משהו חברתי, בכולם יש חיבור בין האישי לקולקטיבי ולאוניברסלי, שלושתם נוגעים במידה מסויימת בזמן ובמקום...
אבל מה שנגע בי במיוחד היה ששלושתם הם סוג של מיכלים,
גם במובן הפיזי (קיר, נעליים, תקליט) וגם במובן החמקמק יותר: 
הקיר מחזיק משאלות לב.
הנעליים מחזיקות סיפור וחיים של מישהו אחר.
הקפסולות והתקליט מחזיקים זמן וזיכרון, וניסיון קטן ויומרני משהו ללכוד משהו מוחשי ומדוד ממהות כל כך מורכבת - העולם והחיים שלנו. 

ומה לגבי המיכלים שאנחנו יוצרים בעצמנו? מה אנחנו בוחרים להכניס לתוכם, ומה הם מאפשרים לאחרים להניח בהם?

בעודי כותבת את כל זה הבנתי שגם הבלוג הזה הוא סוג של מיכל,
מקום שאני אוספת לתוכו אנשים ורעיונות, זיכרונות ודברים שמרתקים אותי.
כנראה שזו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לכתוב בו.

עד הפעם הבאה, שלום גורג'ס.